(א) ויש חולקין כו׳ – דעת הטור שכתב על הרמב״ם דס״ל גבי תרומה נמי דרשינן ביאת כולכם דוקא דזה אינו דדוקא גבי חלה אמרינן כן דגבה כתיב בבואכם ואיני יודע מה קושיא דהא דדרשינן כן בפרק שני דכתובות גבי חלה הא אמרינן בלשון זה אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן דכתיב בבואכם בביאת כולכם וכיון דלמאן דאמר תרומה דאורייתא אנו מוכרחים לחלק בזה בין תרומה לחלה ואמרי׳ דדוקא גבי חלה הקפידה תורה על ביאת כולכם ממילא למאן דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן כדקיימא לן להלכה הוה תרומה וחלה שוין בזה וצ״ע על הטור בזה.

(ח) ויכול להניחה ולשרפה – ולא חיישינן שמא יבא ליהנות ממנה אפי׳ אם מניחה בכלי שאינו מאוס כיון שאין שום תרומה נאכלת כ״כ הטור פי׳ דבריו דבפ׳ כל שעה אמרי׳ דצריך להניח תרומה טמאה בכלי מאוס שלא יבא לידי תקלה שיאכלנה דיסבור שהיא טהורה ועכשיו שאין אוכלין אפילו טהורה אין חשש תקלה זו ואין לחוש לזר שיאכלנה שכל כהן מייחד מקום לתרומה בפני עצמה כנ״ל.

(ט) אבל אם לא הוכשרה כו׳ – בטור כתוב בלשון זה אינה ראויה לקבל טומאה והרי היא טהורה וא״א לאכלה שהרי הכל טמאים וטמא אסור לאכול תרומה טהורה וא״א לשרפה כיון שהיא טהורה אלא תקבר וטוב יותר להכשירה קודם מירוח שעדיין לא חל עליה חיוב תרומה כדי שתטמא וישרפנה מיד פן יבא לידי מכשול ליהנות ממנה עכ״ל. והקשה ב״י שהרי בסמוך כתב שאין חשש תקלה עכשיו כיון שאין תרומה נאכלת ויש מתרצים דבמקום שיש היתר בשריפה אין חשש שהרי לא יעכב הרבה בשריפה והוא שיבוש שהרי יכול להניחה כל זמן שירצה. וראיתי עוד הרבה דוחקים בתירוצים על קושיא זאת ונלע״ד ברור דתיבת מיד הוא ט״ס בדברי הטור וכוונתו היתה שאם לא יטמאנה ויצטרך לקברה יש לחוש שמתוך שהיא טהורה לא יניחנה בכלי שמחזיק שם תרומה טמאה שהיא מצוה לשרפה בשעה שירצה אלא יניחנה כך ושמא יטעה לאכלה ע״כ טוב יותר שיטמא אותה ויוכל לשרפה ממילא לא יבא לידי מכשול כי תיכף יניחנה בכלים טמאים המיוחדים לכך וכן משמע מדברי רמ״א שלא העתיק כאן תיבת מיד.

(י) ונותנו ללוי – ואע״ג דקנס עזרא את הלוים בזה בשביל שלא עלו עמו היינו לבני דורו דוקא כן כתב ב״י לדעת רמב״ם.

(יא) לא אמר כלום – דכתיב ראשית דגנך בעינן ראשית ששיריה ניכרים.

(לא) בד״א במעשר שני כו׳ – בזה מתורץ מ״ש הטור שמותר להכשירו שיהיה טמא והרמב״ם שמביא אח״כ פסק שירקבו אלא דהרמב״ם מיירי מטהור שלא נכשר עד אחר המירוח והובא לירושלים שאז אסור לטמאותו.

(לב) הרבה דיני צדקה – נראה דיש לדמות מעשר שמפרישין מן הריוח ממון לדין מעשר עני של תבואה ופירות ומו״ח ז״ל כתב שהמעשר של ממון שלנו אין בו חיוב לא מן התורה ולא מדרבנן ותמהתי שהרי ר״ס רמ״ט מבואר שחיוב גמור הוא כמ״ש כל הפוסקים והב״י בשם ירושלמי וע״כ נעתיק דברי הטור בקיצור לענין מעשר עני וז״ל באו איש ואשה לשאול כו׳ (הוא מוזכר בסי׳ רנ״א סעיף ט׳) וכשהוא מחלקו בשדה אין בו טובת הנאה לבעלים אלא העניים באים ונוטלים אותו בע״כ ואפי׳ עני שבישראל מוציאין אותו מידו אבל המתחלק בבית יש בו טובת הנאה לבעלים ונותנו לכל עני שירצה (ובפרק הזרוע דף קל״א אמרינן בברייתא בהדיא מעשר המתחלק בביתו שיש בו טובת הנא׳ לבעלים ואפי׳ עני שבישראל מוציאין אותו מידו ויליף לה בגמרא שם בג״ש מלקט ואע״פ שהטור לא הביא זה רק על המתחלק בשדה ודאי אין חילוק דהא בג״ש יליף לה ותרוייהו שייכי בההיא ג״ש וכן כתב ב״י ואין להקשות אמ״ש התוספות שם דבדבר שיש בו טובת הנאה לבעלים אפילו בא עני ולקחו מוציאין אותו מידו והיאך אמרינן שמוציאין מהעני בע״כ מעשר עני הא ל״ק דכייפינן ליה שיתן מעשר עני אבל הברירה בידו לתת לאיזה עני שירצה ואילו בא עני ולקח שלא מדעת זה העני בעל השדה יכול להוציא ממנו ולתתו לעני אחר כל זה נראה לי פשוט ותמהתי על מו״ח ז״ל שכ׳ כאן על הב״י דלא דק מכח דברי התוס׳ שזכרתי ואגב ריהטיה לא דק בגמ׳ בזה ומזה נ״ל סמך למה שנוהגים לכוף החתן בשעת קבלת נידוניא שלו ליתן מעשר כדאשכחן כאן שמוציאין מידו אלא שמחלקין את המעשר לקרובי החתן והכלה דהם קודמין לשאר עניים בזה דגם במעשר עני מצינו כן כמ״ש ב״י סי׳ רנ״א בשם המרדכי דיש זכות לקרוביו בזה וראיתי קצת אומרים דדוקא מהנדן שהכלה נותנת להחתן מפריש מעשר אבל לא ממה שאבי החתן נותן לבנו מטעם שאביו נתן כבר מעשר ותמהתי מאין הרגלים דאטו יש חיוב על הממון כאן דתוכל לומר שהממון כבר נפטר ממעשר והלא חובת גברא הוא שהוא חייב לתת ממה שנתנו האל ית׳ ומה לי שנתן לו אביו או חותנו ודאי דעת משובש האומר כן אב ובנו שני אחים ושותפין שהיה אחד מהן עני נותן לו השני מעשר עני שלו (זה נתבאר גם בצדקה בסימן רנ״א סעיף י״ב) אין פורעין בו המלוה ולא משלמין בו את התגמול (פי׳ ב״י שחבירו עשה לו טובה של דבר הרשות אסור לשלם גמולו במ״ע) אבל משלמין ממנו דבר של גמילות חסדים וצריך להודיעו שהוא ממעשר עני (פי׳ כגון לסעודת הבראה של אבל) ולא פודין בו את השבויים ולא עושין בו שושבינות ואין נותנין ממנו צדקה (כפירש ב״י צדקה שפסקו עליו בני העיר שכבר נתחייב בה דה״ל פורע חובו) (נ״ל דגם ההיא דפדיון שבוים שאין נותן לזה ממעשר עני היינו שיש בלא״ה לפדות שפסקו עליו כן והוא רוצה לפטור עצמו במ״ע אבל אם אין חייב לפדותו בלא״ה ודאי יכול המפריש לתת מ״ע שלו לזה דאין לך צדקה גדולה מזה דשבי כולהו איתנייהו ביה חרב ורעב כדאיתא פ״ק דב״ב כנ״ל) ונותנין אותו לחבר עיר בטובת הנאה פירות דרך דורון וכבוד כל זה נראה ששייך גם כן במעשר שמפרישין מן ריוח שנתן הש״י לבני האדם ולעיל סימן רנ״א כתב ב״י ג״כ בשם המרדכי דמעשר עני דומה למפריש צדקה.

(טו) התורם שלא ברשות – טובא יש לתמוה על ל׳ הרמב״ם הזה דבריש פרק אלו מציאות מביא ברייתא דתנא דין במי שלקט משדה חבירו שלא ברשות ותרם אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה ואם אין חושש משום גזל תרומתו תרומה ומנין הוא יודע אם חושש כו׳ אם אמר לו כלך אצל יפות כו׳ ופריך מזה לאביי דאמר התם יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש דהא הכא אמרינן כיון דעכשיו ניחא ליה לבעל הבית במה שתרם זה ודאי הוה ניחא ליה גם מעיקרא תרגמא רבא אליבא דאביי הב״ע דשוייה שליח ה״נ מסתברא דאי לא שוייה שליח אמאי הוה תרומה הא בעינן לדעתכם כו׳ וכיון דקי״ל כאביי בזה ממילא לא הוה תרומה אלא אם כן שוייה שליח ואמאי פסק הרמב״ם כאן דאפילו לקט מתחלה כדי שיקח לעצמו א״כ לא הוי שליח כלל ואמאי הוי תרומה בשלמא על הטור שכ׳ ג״כ דין זה אלא שלא העתיק הך חלוקה שניה או שירד לתוך שדה כו׳ אלא חלוקה ראשונה לחוד דהיינו התורם שלא ברשות ובזה נוכל ליישב דה״ק התרומה היתה שלא ברשות מאיזה מין יקח אבל מ״מ עשאו תחילה שליח וכן פי׳ רש״ל דברי הטור אלא על הרמב״ם קשה וכבר הקשה כן ב״י ותירץ דרמב״ם ס״ל דלא קיימא לן כהך תירוצא דמיירי בשוייה שליח וטעמו מדאיתא התם בגמרא אחר זה דמרי בר איסק אמר לאריסיה אמאי לא אייתית לרבנן מהנך שפירתא ואפ״ה לא אכל מר זוטרא א״ל רב אשי ואמימר מ״ט לא אכלת האידנא אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא בתרומה דמצוה היא ובפ״ב דקדושין (קידושין נ״ב) ההוא סרסיא דקדיש בפרוזמא דשיכרא אתא ב״ה ואמר אמאי לא אייתית מהאי חריפא אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא גבי תרומה משמע דאפי׳ בכה״ג שלקחו פירותיו שלא ברשות אלו תרמו מהם ובא ב״ה ואמר כלך אצל יפות הוי תרומה וממילא אזדא ליה סוגיא דאלו מציאות דמוקי בשוייה שליח ואני תמה על פה קדוש יאמר כן דמההיא דמרי ב״א פשיטא שאין ראיה שהרי לא הוצרכו לאוקמיה בשוייה שליח אלא במקום שצ״ל דניחא ליה למפרע כמו בתרומה ומזה קשה על אביי ועל כן מוכרח לתרץ דמיירי שעשאו שליח משא״כ בההיא דמרי בר איסק אין שום צורך לומר שעשאו שליח שהרי עיקר הקושיא על מר זוטרא שם שלא היה רוצה לאכול אחר ששמע ממרי בר איסק שאמר למה לא אייתית מהנך שפירתא וזה דבר ברור ומפ״ב דקדושין ג״כ אין ראיה כלל אע״ג דהתם מיירי ג״כ למפרע דהיינו אם הקדושין הם קדושין למפרע מ״מ אין ראיה משם שהרי התם רבא אמר לאותו דין ורבא לטעמיה דאית ליה בפרק אנו מציאות דיאוש שלא מדעת הוי יאוש וא״צ לאוקמיה כלל ברייתא דתרומה בשוייה שליח וכדאמרי׳ התם בהדיא תרגמא רבא אליבא דאביי בשוייה שליח משמע לדידיה לא ס״ל ואע״ג דאמרינן שם ה״נ מסתברא מכח קושיא דבעינן לדעתכם ממילא צ״ל אפי׳ לרבא דמיירי בשוייה שליח וא״כ צריכין אנו לומר דסוגיא דקדושין חולקת על ההיא דאלו מציאות כיון דהתם מיירי בלא עשאו שליח אכתי תקשה לך נהי דלפי סברא זו הדר ביה תלמודא מקושיא דבעינן לדעתכם מ״מ מאן יימר לן דהדר ביה מהקושיא שהקשו שם על אביי מכח יאוש שלא מדעת דהא לא חזינן שום תירוץ על ההיא קושיא רק כמו שתרגם רבא אליבא דאביי דמיירי בעשאו שליח אבל רבא גופיה לא ס״ל כן וכההיא מימרא דידיה בקדושין זהו ודאי דבר שאין עליו פירכא והיאך מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש לחלוק על אוקימתא מפורשת בפ׳ א״מ אליבא דהלכתא ואין לנו שום סמיכה משום דוכתא והתוס׳ בקדושין פירשו באמת דגם התם מיירי בשליח אלא דאין קושיא מזה על הרמב״ם דאיהו מפרש כמשמעותן של דברים בלא שליח והיותר קשה לי הפלא ופלא על דעת הרמב״ם שכ׳ אפילו בירד לשדה חבירו שלא ברשות כדי ליקח פירות לעצמו ואח״כ תרם דהוי תרומה בנמצא שם יפות כיון דאמר בברייתא דכל שהוא חשש גזל אין תרומתו תרומה ובהא ודאי יש גזל אפילו באומר כלך אצל יפות למסקנא דרבא דלא מהני כלך אצל יפות אלא בתרומה דמצוה היא אבל במקום אחר אמרינן דמחמת כיסופא הוא דאמר הכי ומהאי טעמא לא אכל מר זוטרא הפירות והמעיין שם ברש״י דאלו מציאות יראה שנשמר מקושיא זאת שפי׳ שם בהך ברייתא שאמרה אם חושש משום גזל פי׳ במה שיתרום בלא רשות נתחשב כמו גזל רצה בזה דלא תלה מילתא דתרומה במה שיש בו משום גוזל ממון חבירו באמת דא״כ היה קשה קושיא שזכרתי ע״כ פי׳ דתלוי בתורם שלא ברשות דנחשב כגזל אבל להרמב״ם שכתב בהדיא אפי׳ בגזל ממש דהיינו שלקט הפירות כדי ליקחם לעצמו בזה אמר כיון שאין בו משום גזל שהרי אמר ב״ה כלך אצל יפות ע״כ הוה תרומה בזה ודאי יש תימה רבה הא באמת לענין גזל ממון לא מהני אמירת כלך אצל יפות דדוקא לענין תרומה מהני וזו קושיא עצומה בלי ספק והנלע״ד ליישב דהרמב״ם ס״ל כיון דחזינן דרבא ומר זוטרא אומרים דוקא בתרומה מהני כלך אצל יפות דהוה מצוה וניחא ליה אבל לא בשאר דוכתי וע״כ צריך אתה לומר כיון דמצוה היא אמרינן כיון דהשתא ניחא ליה ודאי מעיקרא נמי היה דעתו בזה שכל הרוצה לתרום משלו מן היפות יבא ויתרום ואין זה בכלל תורם שלא ברשות דשם לא מהני כיון שאין לנו הוכחה דדעתו של זה היתה בכך וע״כ צריך אתה לומר כן דאל״כ קשה הא בעינן לדעתכם אליבא דכ״ע ואליבא דרבא לא מיירי בעשאו שליח כדמשמע בקדושין אלא ע״כ דכאן אמרינן דהוה לדעתכם וכאלו אמר בפירוש מתחלה שעשאו שליח לכך ה״נ נימא לאביי דלא מיירי בעשאו שליח ולא תקשה קושיית הגמ׳ הא אמרינן יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ואמאי הוה כאן תרומה דגם לזה נימא סברא זאת דהוה כאלו אמר בפירוש מתחלה כיון דמצוה היא והא דתרגם רבא אליבא דאביי דמיירי בעשאו שליח ולא אמר דמצוה שאני דרבא לא הוה בריר ליה אליבא דאביי אי ס״ל הך חילוקא דמצוה שאני ע״כ תירץ דמיירי בעשאו שליח אבל איהו בעצמו ס״ל מצוה שאני וא״כ אנן אמרינן למסקנא דגם אביי ס״ל הך חילוקא וא״צ לאוקמי בשליח וזו היא סברא מוכרחת כיון דמתחלה היו ב׳ קושיות האחת דוקא לאביי מכח יאוש שלא מדעת והשנית אפי׳ לרבא מכח לדעתכם ושניהם יש לתרץ דמיירי בעשאו שליח וכיון דחזינן בקדושין דרבא לא מוקי לה בעשאו שליח ע״כ לומר דמתרץ קושיא השנית מכח מצוה שאני ניחא לן לומר דגם אביי מתרץ קושיא שעליו בדרך זה כנ״ל ברור ונכון להרמב״ם דלא איכפת ליה בעשאו שליח כלל ומה שהקשינו לעיל דהא בגזל ממש ס״ל לרבא דלא מהני כלך אצל יפות ואמאי הוה תרומה כל שלקט כדי ליקחם נראה לתרץ דמיירי שכל מה שלקט לעצמו תרם כולו ולא השאיר לו כלום ועל כן אין כאן גזל מעיקרא דסופו דהוה מצוה מוכיח על תחלתו וכאלו לקט תחלה לשם תרומה והשתא דאתינא להכי להרמב״ם דמיירי בלא עשאו שליח ניחא גם דעת הטור ודבריו כמשמען בלא עשאו שליח וכן דברי הסמ״ג עשין סימן קל״ד מבוארים בלא עשאו שליח.

(טז) ואם לאו כו׳ – שאז ודאי דרך רוגז אמר כן למה אתה לוקח ביפות.

(יז) המדבר ואינו שומע כו׳ – בכולם הטעם מפני הברכה שצריך לומר ולשמוע ובשכור וסומא הטעם שאינו יכול לכוין ליטול היפות.

(יח) לעונת נדרים – מבואר בסי׳ רל״ג ותרומתו תרומה כיון שנדר והקדש שלו קיים.

(יט) שמא אחר כו׳ – ולא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אלא לחומרא כגון ששלח אחד לקדש לו אשה זהו דעת רמב״ם ור״ת וי״א ס״ל דחזקה זו אפילו לקולא והיינו אם יודע שכרי שלו נתרם אבל אם ספק לו אם כרי שלו נתרם לא אזלינן לקולא כאלו וכצ״ל אבל אם אינו יודע אם כרי שלו תרום כו׳.

(כ) ממחין זה על זה – פי׳ שהיו מוחין א׳ על חבירו שלא נתרצה בתרומתו של חבירו והיינו אחר שתי ההפרשות אמרינן בזה דתרומת הראשון הוה תרומה על כל פנים דהא באותו פעם לא היתה מחאה והוי כשאר שותפין וע״כ תרומת הראשון תרומה בכל גווני ולא של השני דתרומתו בטעות ואם לאו פי׳ שאין ידוע אם מוחין זע״ז אם תרם האחד כשיעור ודאי הוי כמו ברישא אלא דאם אין כשיעור ממילא גם תרומת השני תרומה דאמרינן דסומכין זע״ז וכל אחד יתרום כנ״ל לדעת הטור.

(כא) אם שינה השליח – פי׳ תרתי בעינן שינה שליח וביטול שליחותו דבביטול לחוד לא סגי דלא אתי דבור ומבטל דבור ובשינה לחוד לא סגי דאין דרך להקפיד על שינוי כל דהו כזה לכך בעינן תרוייהו.